גבוה. חום. שלושים שנה. דירות דיסקרטיות

הקלה ברורה של הגוף, זקן מסודר, דירות דיסקרטיות רגועות

הוא נכנס פנימה, הביט סביבו וכמובן הבחין בה. נראה שהיא התכופפה בכוונה בתנוחת “יונה”, ישבנה מורם, גבה מקושת, שערה נאסף בזנב.
הוא התחיל להתאמן בקרבת מקום. בלי יותר מדי הטלה. אבל אחרי חמש דקות הם כבר החליפו חיוכים. ואז כמה משפטים. ואז היא ניגשה אליו.
צפיתי. ראשית באירוניה. ואז בעניין. לבסוף בהתרגשות.
כשחזרנו לחדר, היא זרקה ביטוי בין היתר:

הוא שאל אם דירות דיסקרטיות פנויות.
גם אתה?

היא אמרה שזה … קשה. אבל אני מחפש תחושות חדשות.
אתה רוצה אותו?

הוא היה בראש שלי כל הבוקר. אתה חושב שזה רק בגלל שהצעתי חדר כושר?
שתקתי. היא התקרבה, התיישבה על המיטה והושיטה לי את הטלפון. בהודעה המספר שלו. חתום בפשטות: Raúl, gym.
שלח לו טקסט, לחשה, הזמין את שנינו. היום. בלי הבטחות. רק אם זה ילך.
היא ואני הגענו קצת מוקדם. היא לבשה שמלה שחורה עם רצועות ספגטי, בלי תחתונים. ידעתי את זה. ועובדה זו לבדה הרחיצה אותי לסחוט אותה ממש ליד השולחן. השיער נאסף בלחמניה, השפתיים מעט לחות, ריח הגוף כאות.
את בטוחה שאת רוצה אותו? “שאלתי, רכנתי לאוזן.
“אני לא רק רוצה,” היא רכנה לאחור ולחשה, ” אני רוצה שתראה אותו נכנס לתוכי. להרגיש שאני אבוד ביניכם.
כמעט גנחתי.
ואז הוא הופיע.
ראול.
אותו בחור מחדר הכושר. גבוה, יבש, בחולצה עם כפתור עליון פתוח. עיניים עקשניות אך דיסקרטיות. הוא ניגש לשולחן בביטחון אך בכבוד.

היי. מצטער שאיחרתי.
זה בסדר, היא חייכה. – אתה כאן-זה מספיק.
הוא התיישב. חייכתי אליה, ואז אלי.

אני לא רגיל ל… הזמנות לא סטנדרטיות. אבל אני מודה שהם מסקרנים.
היא הרימה כוס, לגמה.

האם אתה רגיל לסרב כאשר אתה מרגיש משיכה?
הוא פוזל.

לא. אבל רגיל להיות בטוח שזה הדדי.

אז אתה בר מזל היום.
היא הניחה את כף ידה על ירכי. השני נגע בידו. ראול נרתע מעט, אך לא חזר לאחור. עיניה בערו. הרגשתי: היא כמעט נמצאת בזה. נותרה תנועה אחת.

בוא נלך? שאלתי, לא יכולתי לסבול.
“חשבתי שלא תציע,” היא קמה, יישרה שמלה שכמעט ולא הסתירה דבר. ראול שילם בשקט. הוא כבר ידע שהוא הולך ללילה שיישאר בזיכרון לאורך זמן.
דירות דיסקרטיות. מספר. חשוך למחצה. רק האור מפנסי הרחוב דרך הווילונות השקופים.
ראול קפא על הקיר, מעט עצבני. ישבתי על קצה המיטה. היא עמדה בינינו, פנתה אליו ופתחה את הרצועות. השמלה נפלה לרגליה. בלי כביסה, בלי מילים. רק הגוף. פיתוי והזמנה.
אתה בטוח שאתה רוצה את זה? הוא שאל בשקט.

אני רוצה שתהיה האדם הראשון שנכנס לתוכי מאחור. הוא ראה.
ראול הביט בה, בקושי נושם.
זו לא מלכודת?
זו מתנה, עניתי לה. – גם לך וגם לי.

היא ניגשה, משכה את חולצתו

נישקתי לאט. ראיתי את לשונה חודרת לפיו, אצבעותיה כבר פותחות את החגורה. ראול נאנח על השפתיים. היא כרעה על ברכיו לפניו.
תן לי להרגיש אותך, לחשה.
הוא הוציא את הזין. היא הביטה בו, ואז הביטה בי. היא לקחה את זה לפה, לאט, בהנאה, מביטה ישר לתוך העיניים שלי. זה היה מטורף. שלי, שלה, שלו — המשותף.
התקרבתי, הנחתי את כף ידי בחלק האחורי של ראשה, מכוון. ראול נשם בכבדות. היא התחלפה בקצב, עמוק ואז שובב. ידו בשערה, שלי סביב צווארה.

מספיק. עכשיו-אני רוצה בפנים, ” הוא צרח.
“אז לך,” היא קמה, כרעה על המיטה, ישבנה מקושת. – רק לאט. זו הפעם הראשונה.
ראול ניגש מאחור, העביר את ידו על גבה, ואז למטה. היא גנחה. הוא התחיל להיכנס לאט, בעדינות אך בתקיפות. צפיתי בנשימתה מתהפכת, כמו שאצבעותיה מתכווצות בסדינים.
היא לחשה.
ניגשתי מלפנים, העברתי את הזין על שפתיה. היא לקחה אותו מיד לפה. בו זמנית. הוא מאחור. אני בגרונה. היא התפתלה, גנחה, נחנקה בהנאה. כל הגוף רעד.

אתה מרגיש דירות דיסקרטיות? שאלתי והסתכלתי על ראול.

היא מדהימה. חם … חמדן.
מה איתך, מותק? – משכתי את שערה.

אני … הולך לאיבוד. אלוהים, שניכם … …
עברנו לקצב. גופה נאנח, רעד, תפס כל טלטלה. יצאתי מפי לנשק אותה. עמוק. מלוכלך. היא הגיבה כמו אובססיבית.

אני מוכנה לעשות הכל … תעשי לי מה שאת רוצה … ביחד … אני שלך.…
ראול האיץ, תפס את ירכיה. נכנסתי שוב לפה. היא לא יכלה לנשום או לחשוב. רק להרגיש. שניים. בו זמנית.
וכשהתחילה לגמור, צעקתה הייתה חירשת אך עוצמתית. הגופה התכופפה, הרגליים רעדו. המשכנו. עד שהם עצמם הגיעו לקצה.
יצאתי ראשון. ראול גומר בפנים, אוחז בחוזקה במותניה. היא התמוטטה בינינו, מותשת, רטובה, שמחה. שכבנו זה לצד זה, בלי מילים.
הנשימה התיישרה בהדרגה.
ובשקט, שוכבת בין שני גברים, היא לחשה:
זה היה הלילה הכי טוב בחיי.
אחרי שזה נגמר, שלושתנו שכבנו זמן רב, נושמים בכבדות, כאילו אחרי מרתון. היא בינינו, סחוטה לחלוטין, אבל רגועה לחלוטין. הגוף שלה עדיין זה רעד. הריח המעורב של זרע, זיעה, עוררות נשית היה תלוי באוויר, מושרש היטב בקירות, בסדינים, בנו.
ראול קם ראשון. בשקט. בלי מהומה. עטפתי את החולצה, מכופתרת את השעון. ניגש לקצה המיטה, הביט בה, ואז עלי.
“תודה,” הוא אמר בפשטות.
“גם לך,” עניתי.
היא התרוממה בלי לכסות.
היית זה שהיה אמור להיות כאן היום.
הוא הנהן. אין ניסיון להישאר, אין “אולי נחזור”. הוא הבין את מקומו ואת תפקידו. ושיחק אותה בצורה מושלמת.
הדלת נסגרה בשקט. רק אנחנו נשארו.
בוקר.
היא התעוררה ראשונה. כבר לא ישנתי, פשוט שכבתי שם, בהיתי בגבה, בכתפיה, בשערה, קצת דבוק בזיעה. הגוף לבש את טביעות הלילה על הישבן היו סימנים אדומים בקושי מורגשים, הירכיים נצצו באור הבוקר הרך.
היא הושיטה יד, פיהקה, ובלי להסתובב, אמרה:
הוא עזב?

מיד אחרי. בלי מילים, בלי בקשות. כמו רוח רפאים.
היא הנהנה.
זה נכון. הוא היה חלק מהרגע. לא עוד.
העברתי את כף ידי על הגב התחתון.

ודירות דיסקרטיות איך?
היא התהפכה לאט על גבה, עיניה עדיין מעט נפוחות מעייפות והנאה. אבל המבט חי. עמוק.

אני מרגיש … לגמרי אני. זה היה כמו לשפוך את העור. לא שיחקתי. לא העמדתי פנים. הכל אמיתי.

היית מדהימה.

הייתי אני. סוף סוף. אתה יודע שאני לא זונה.

בטח. את שלי. אמיתי.
היא נלחצה אלי, ראשה על חזה, אצבעותיה מחליקות בעצלתיים על בטנה.
היא לחשה, חשבתי שאני לא יכולה להתמודד עם זה. זה היה חדש, חריף, כמעט מפחיד. אבל אתה … היית בסביבה. הרגשתי שאתה מחזיק אותי אפילו בלי לגעת.
נישקתי אותה על המצח.
זה אמון. בנינו אותו מחדש.

אני רוצה שתדע, עשיתי את זה לעצמי. אבל גם בשבילך. רציתי שתראה כמה רחוק אוכל להגיע. כמה אני יכול לסמוך עליך. ו … כמה אני אוהב אותך.
שתקתי. פשוט קירב אותה. זה לא דרש תשובה.
דקות זרמו. היא שכבה עלי כמו אחרי סערה. רגוע. רך. וכבר … קצת שונה.
אתה יודע מה אני רוצה עכשיו?

מה?

כדי שתיקח אותי. לאט. אחד. בלי עדים.
היא קמה, טיפסה עלי, עדיין חמה, לחה, חיה.

אני שוב רק שלך. קח אותי כאילו אתה הראשון. ואחרון.
אז לקחתי. לאט. הרבה זמן. זה היה כמו למחוק את סימני הלילה ולספוג אותם בו זמנית. כי עכשיו היא לא רק האישה שלי. היא הפכה לאגדה שלי.